אף אחד באמצע שנות השמונים לא היה מצליח להעלות על דעתו תסריט בו חנה לאסלו (בדמותה של סבתא זפטה) מתבקשת לרדת מהבמה כי למי בקהל לא היה נוח שהיא מלעיגה את דמות המנקה, או את דודו טופז בדמות "משה והאורנג`דה" מתבקש לרדת מהבמה כי ההומור בדמות מלעיג מזרחים, או את יאיר ניצני בדמות "האשם תמיד" מתבקש להפסיק כי הוא מציג חס ושלום את דמות הערבי שחי בתל אביב באופן בזוי.
זה היה הומור, בהומור יש לעיתים שבירת טאבו ונגיעה בפרות קדושות וזה טבעו של הומור, זו טבעה של סאטירה, אלו החומרים האמנותיים שמהם היא מורכבת: הגזמת הקיים לרמה קומית.
דמויות שנצרבו בתודעה ובאהבת הקהל בישראל כמו אלו שציינתי משנות השמונים, כמו "ז`וז`ו חולסטרה" של צביקה הדר בשנות התשעים (שכנראה היום היה מורד ע"י אותו אדם מהבמה מיידית) או "לובה" של טל פרידמן בשנות האלפיים, מישהו חשב לרגע שצביקה הדר האמן מחזיק בעולם הערכים של הדמות הפיקטיבית "ז`וז`ו חלסטרה"? ודאי שלא, אני גם מאמינה שאותו אדם שהציע לאסי כהן לרדת מהבמה יודע ומבין שאסי עצמו אינו שאולי, לפטור אותו מאחריות בטיעון כזה זו חובבנות, זה להתעלם מהבעיה היותר עמוקה: הוא כעס לא על שאולי אלא על אסי כהן האדם שכביכול "מקדם" את הדעות והרעיונות של "שאולי" דרכו.
וכאן יש ירידה במדרגות לנושא עמוק הרבה יותר עם כוכבית בצד: הכוכבית היא שכן, מי שהזמין את המופע היה צריך לדעת מי קהל היעד ולהחליט האם המופע מתאים, בכל חוזה הופעה אל מול מפיק בארץ ובעולם ישנו הסעיף הקבוע של "המפיק מודע לאופי ההופעה של האמן ולתכנים שיציג על הבמה ובחתימתו מצהיר כי אין לו טענה או רצון לשנות וכי מקובל עליו הדבר" (זו רוח הדברים, לא הטקסט המדוייק), הערת הכוכבית היא כן, יכול להיות שסוג המופע לא מתאים לאוכלוסיית עובדים בגיל המדובר או לחלק מהם.
אז מה?
זה שבחורה הולכת בלבוש צמוד ברחוב וזה "לא מתאים" לאדם מסוים, האם זה נותן לו את הזכות לקרוא לעברה קריאות גנאי? זה שאדם קנה כרטיס (או קיבל במתנה, לא רלוונטי) והתכנים במופע לא לרוחו, נותן לו את הזכות להפריע לאמן, לפנות אליו ישירות, ולחבל בחוויית המופע של שאר הצופים?
בשנות התשעים היתה תופעה של זריקת חפצים לבמה על ידי אנשים בקהל בהופעות מוזיקה של אמנים מקומיים, לעבר אביב גפן הושלכו ביצים ועגבניות, על רמי פורטיס נזרקו פחיות בירה, אמנים מהשורה הראשונה היו צריכים להתמודד עם המטומטם התורן בקהל, רובם שתקו והמשיכו את המופע, פורטיס עצר את המופע ואמר לקהל שאם הם רוצים שהמופע ימשיך אז שהמאבטחים יזרקו החוצה את הזורק (תוך כדי שהוא משתמש במילים שלא אפרט כאן), התופעה נעלמה באמצע שנות התשעים, וחזרה במלוא עוצמתה לקשת החברתית ומשם למציאות.
כי אותו אדם שקרא לאסי כהן לרדת מהבמה הוא אותו אדם שהיה נכנס מודעה פרסומית של אמן ברשת החברתית (שעולה לאמן כסף) כדי לכתוב "חחחחח יקרררר" או "משעמם רצח".
יקר לך? תישאר בבית, משעמם לך? לך תקרא ספר, גם למודעה של מכירת מקררים אתה נכנס וכותב "חחח יקררר" ? כנראה שלא, אמנים הם טרף קל, ואם כן: אז נראה שלא משעמם לך כלל..
המקום בו קהל נכנס לחווית הבמה באופן ברוטלי הוא מקום מסוכן, תמיד היתה הסכמה שהבמה היא יקום מקביל, שלא נוגעים בבמה, הצעד הבא יכול להיות צופה שהלך להופעה של לצורך הדוגמא שלמה ארצי והחליט לתבוע אותו כי הנגנים (לטענתו) לא ניגנו כיאות ושלמה (לטענתו) היה עייף/שיכור/לא מרוכז, בארצות הברית הוגשו כמה עשרות תביעות כאלו שכולן נדחו מיידית על ידי מערכת המשפט, המרחק בין לנסות להשפיע על תכנים של אמן על הבמה ב live, לבין לתבוע אמן הולך ומתקצר, זו לא מציאות שאנו רוצים לחוות מקרוב, תשאירו את הבמה לאמנות ותבינו שבאמנות יש גם מימד קורא תיגר ומקצין, ואם לא בא לכם בטוב: תעבירו ערוץ/צאו החוצה/או פשוט אל תגיבו, לא כל דבר חייב את תגובתכם ודעתכם, קצת פחות "אני ואני" וקצת יותר התחשבות, יש סיבה שאמן מופיע על במה ולא בין הצופים, זה מופע.
